מאת נבו שפיר
השירה של נתן זך היא אבן הפינה של היצירה הכתובה בעברית. עד השירה של זך, הרבו שני הדורות המייסדים של השירה העברית המודרנית (מחיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי ועד נתן אלתרמן, יהונתן רטוש ואחרים) להשתמש בעברית כמעט כמו בקישוט בארוקי. היא הייתה מסורבלת, שבויה במעמדה העתיק והקדוש, מנסה, אבל עדיין בשום פנים ואופן לא יומיומית. גם הניסיון להורידה ממגדל השן הקנוני נתקל באיזושהי אי-נוחות, חוסר שלמות וחוסר עקביות לקורא שאינו בן התקופה.
הגדולה של זך, אם כך, התבטאה (ועוד מתבטאת) באופן שבו הצליח (לצד אחרים בתקופתו כמו יהודה עמיחי, דוד אבידן, דן פגיס, מאיר ויזלטיר, ט. כרמי ועוד) להפשיט את העברית באופן סופי מהגלותיות שהייתה שגורה בה ומהזרות שלה, וליצור עברית-שירתית סינקרטית – מחד לא פוגעת בערכה המקודש והמתחדש לתפארת, ומצד שני מובנת להפליא, אפילו מובנת מדי. בקריאה ראשונה של זך, כמעט קשה להבין שמדובר בשירה, כי המשפטים כל כך פשוטים, שאפשר להתבלבל בינם לבין ספרות לילדים.
ניתן לראות זאת בשירו "ציפור שנייה" שיצא לאור בספרו "כל החלב והדבש" ("עם עובד", 1966).
ציפור שנייה // נתן זך
ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי
עבר אותי אז רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום
בקריאה ראשונה קל מאוד לפספס את הכוונה של זך. התחבולה העיקרית שלו מתבטאת בקלילות של השיר, העובדה שהוא קצר, מתחרז, ואפילו בנאלי. היכולת שלו להנדס את העברית כך שלא תסרבל יתר על המידה את המשמעות המצמיתה שכמוסה בשיר הזה, מדגימה את האופן שבו הצליח לשייף, לעצב ו"להכין" אותה לקראת הדור הבא של המשוררים. בקריאה שנייה כבר ברור יותר שזך חותם את הבית הראשון והשני ברעיונות הנטועים במוות. ההתבוננות ביופי תלויה בחייו, וחייו תלויים ביופי. זאת, בניגוד כמעט מתודי לפומפוזיות והדרמטיות המובנית בשירה העברית של הדור הקודם – שכללה דימויים קשים ולא יומיומיים על מנת לאתגר את נושא המוות לצד היופי.
מדובר במוטיב חוזר בשירתו של זך – היכולת שלו להבחין באינסופיות הגלומה ביופי, ולדקדק במתח הגלום בין נצחיות אסתטית לסופיות של החומר. הוא לא רק עושה זאת בשירי טבע כמו "ציפור שנייה", אלא גם ב"נערתי גבוהה מאוד" מתוך "שירים שונים" ("הקיבוץ המאוחד", 1960).
נערתי גבוהה מאוד // נתן זך
נערתי גבוהה מאוד
עיניה תמיד לפניה. לעולם
אינה מסתכלת אחור
יש מין מבט בעיניה
אשר משתקף בפניה
בשעה שהם מעונים ברוח
כמו עץ מתכופף
היא אוהבת לחשוף את שיניה
איש איננו יודע
אם לצחוק או לבכי כוונתה
לעתים יש בהבעתה
משהו מן הבעתה אבל לפעמים
היא גם מחייכת
בשעה שהיא באה או קמה והולכת
הפעם, מושא היופי האינסופי הוא הנערה – סופיות העולם מצויה בהיעדרה. סופו של הרומן – הוא סוף העולם. לפי זך, היופי מוצמד לקיום של האובייקט במרחב הישות. השיר נגמר בעזיבתה של הנערה היפה, הטבעית ("עץ מתכופף") את הזירה. בהיעדר אובייקט להתבוננות תם השיר, ותם היופי. הליכתה של הנערה בסוף השיר מפתיעה את הקורא, לאחר שהוסבר לו תחילה כי היא קרובה לדובר ("נערתי גבוהה מאוד" – כלומר, הנערה שלי), ומותירה תחושת מרירות אקזיסטנציאליסטית. אם זוהי נערתי, והיא יפה ומחייכת, מדוע היא קמה והולכת? בדומה ל"ציפור שנייה", גם כאן זך מצייר סיטואציה יומיומית ובנאלית שמכילה מוות פשוט ולא מגונדר. סוף חסר פאתוס.
בשיר אחר של זך מאותו הספר, "שיר ערב", ניתן להבחין עד כמה הכרתו בחיים נטולי פאתוס עיצבה את העברית המודרנית.
שיר ערב // נתן זך
בערב
כשאמרה לי נערתי
לך
ירדתי לרחוב להתהלך
והייתי הולך ומסתבך
מסתבך והולך
והולך והולך ומסתבך.
השיר נקרא "שיר ערב" כדי לפרוס תחילה על הזירה מעטה של חשכה. חוסר הוודאות וחוסר הביטחון שמייצר הלילה הוא בדיוק הזירה בה זך פועל כדי להתקרב אל המוות. השורש החוזר (ה/י.ל.ך) מופיע חמש פעמים ב-16 מילים סך הכול. הדגש הוא על פעולת ההליכה, וההסתבכות הקשורה בהתרחקות מאותה נערה. זך מתאר אדם המתרחק מאהבתו, מתרחק מהיופי, לרחוב, בלילה, כדי להתקרב אל הסיבוך. מהו אותו סיבוך? אין לדעת, אך הוא קשור ביציאתו של היופי מהתמונה וכן לחשכה, להמולה ולאקראיות שיש ברחוב.
המוטיבים חסרי הפאתוס, הבנאליים והיומיומיים המופיעים בשירתו של נתן זך הפכו את העברית למה שהיא – שפה השגורה בפי כל. ניתן לתאר בה את המוות ללא תליין, את היופי ללא אלוהות ואת השעמום כטבעי. בשירתו, קירב זך את העברית לצורתה הנוכחית והבלתי מתיימרת.
מידע נוסף על נבו שפיר
